האדם נולד כרצון לקבל. אנחנו רואים זאת במלוא מובן הקבלה בילוד. הוא מתעורר רק כדי לקבל. לקבל מאמו מזון, לקבל מאמו את חמימות גופה כשהיא עוטפת אותו באהבה, לקבל נוחות כשמחליפה לו חיתול. הילוד תלוי במאה אחוז באלה שנותנים לו, מאה אחוז קבלה. ללא הקבלה הוא לא ישאר בחיים. הוא מונע בלי שום ביקורת מהרצון לקבל לעצמו.
אנחנו רואים ילדים בני שנתיים ושלוש שכל מה שהם רואים הם רוצים. "אני", "אני", "אני" שגור בפיהם. הם מתקשים לתת לאחרים צעצועים שלהם, כל מה שיש לאחרים הם רוצים. הם רואים, ניגשים ולוקחים מאחרים צעצועים, או כל דבר אחר שהם רואים. לא אחת אנחנו רואים שני פעוטות אוחזין בצעצוע, זה אומר שלי הוא וזה אומר שלי הוא. כל אחד מושך אליו. מבוגר שנמצא בסביבתם מציע לכל אחד בדיוק את אותו צעצוע, או משהו אחר אך הם ממשיכים להיאבק על מה שמצוי בידי האחר.
כך גדל לו היצור האנושי כרצון לקבל הנאות. אמנם, עם התבגרותו האדם מצליח בעזרת השכל והחינוך שמקבל להסוות את הרצון לקבל שלו, אך רצון זה הוא מוטיב שמניע את האדם לאורך כל חייו. ללא הרצון לקבל האדם לא היה מתפתח, הוא היה נשאר לאורך כל הדורות ללא מנוע שדוחף אותו להנאות ומבלי יכולת התפתחות.
הרצון לקבל מושתת גם על יצר התחרות. האדם נהנה להשיג לעצמו משרה יותר בכירה משכנו, בית יותר גדול מזה של בת דודתו, מכונית יותר חדישה שזו של שותפו למשחק הטניס. חופשה יותר גרנדיוזית מזו של חברו לקבוצת המטיילים, עוד נדל"ן ביוון או בארצות הברית. פריצת דרך מדעית יותר סנסציונית מזו של עמיתו לעבודה. יותר עוקבים מאלה של עמיתו לדרך הפוליטית.
באמצעות הרצון לקבל האדם מונע לעוד ועוד הנאות. הבעיה במרדף הזה שהאדם השיג הנאה, מתמלא, מסופק לרגע בלבד. בכל מרדף אחרי הנאה והשגתה הוא מגיע לסיפוקו, מרגיש די מהר ריקנות ומתחיל מרדף אחרי ההנאה הבאה.
מקובלים מספרים לנו שאם נלמד להשתמש ברצון לקבל לא לעצמי אלא לקבל ולהפנות זאת לטובת הזולת נגיע להנאה אינסופית. נהיה כצינור המקבל, לא לוקח לעצמו, אלא מעביר הלאה. זרימה אינסופית של קבלה והעברה שאינה נפסקת שגורמת לו הנאה. חכמת הקבלה מלמדת אותנו איך להיות בקבלה אינסופית של הנאה.