וירוס הקורונה ממשיך להתפרץ בעולם ולהפוך סדרי עולם. הוא שולח אותנו לחגוג את החגים בבידוד בביתנו, הוא שולח את המבוגרים להיות כלואים בביתם רוב שעות היום, הוא שולח עובדים רבים לעבוד מהבית, שם מחכים להם הילדים שגם הם לומדים בזום מהבית. הוא משנה את פני התעופה, התיירות והמלונאות, אבל יותר מכל הוא משנה לחלוטין את משמעות החיים עבור בני האדם. הוירוס גם משנה את תפיסת העולם שלנו לגבי מה חשוב ומה שפחות.
עבור חלק גדול ממעמד הביניים שהייתה לו דרישה די צנועה מהחיים, ביטחון כלכלי, תעסוקתי ועוד קצת תוספת בכדי לנסוע לחו"ל מדי פעם, כל משמעות החיים הזו התחלפה. כעת חלקים גדולים ממעמד הביניים, רק רוצים לגמור את החודש בלי חובות. אפילו החלקים ממעמד הביניים שלא נפגעו כלכלית, כבר אין להם התלהבות יתירה מנסיעות לחו"ל. הם כבר לא רוצים לטוס כמו פעם. יש פחד מהידבקות במטוס, פחד מבידוד של שבועיים בחזרה מחופשה ובכלל הכל כל כך לא צפוי שהחשק לנסוע לחופשה חלומית בחו"ל נעלם.
עבור עובדים בשירותים חיוניים כמו מורים, בתי חולים, משטרה פתאום הפך מקום העבודה למקום מלחיץ, עבודה בתנאים קשים, עם לקוחות מאוד עצבניים. לפתע משמעות החיים הפכה להיות לשרוד את יום העבודה, אבל השינוי החשוב ביותר שגורמת הקורונה ליותר ויותר אנשים היא ההבנה שהחיים לא יחזרו למסלולם ושמשהו מהותי צריך להשתנות פה. לפתע אנחנו מתחילים להבין כמה אנחנו תלויים זה בזה, קבוצה אחת שלא שומרת על הכללים יכולה להכניס מדינה שלמה לסגר.
הורים ששולחים את ילדיהם לבית הספר לאחר שהיו במגע עם חולה קורונה מאומת, שולחים כיתה שלמה לבידוד. פתאום מילים כמו סולידריות חברתית, ערבות הדדית, "ואהבת לרעך כמוך" מקבלים משמעות חדשה. הם היו פעם מצרך מותרות, כזה שאין לאף אחד באמת מוטיבציה לקנות אותו. פתאום המוצר החברתי הזה הפך לצורך קיומי. מה זה עוזר לנו היותנו אומת הייטק אם כולנו סגורים בבתים, מפחדים לצאת החוצה ואין לנו שום ביטחון כלכלי. השינוי הזה בערכים של החברה, היא שינוי יסודי במשמעות החיים שלנו. את כל השינויים העצומים הללו, מחולל וירוס זעיר, ועוד ידו נטויה, והוא לא אמר את המילה האחרונה שלו.