הודי סיפּר לחברו: אתמול ציווה הפריץ (האדון) שלי, שאלמד את כלבו השחור לדבּר. אם לא אלמדו, אמר, יפשיט עורי מעלי. הסכמתי, אבל תנאי התניתי, שהכלב ישהה בביתי שלוש שנים רצופות, עד שאלמדו. מה תעשה כשתכלינה שלוש השנים? המקום ירחם! או שהפריץ ימות בינתיים, או שהכלב ימות בינתיים, או שימותו שניהם בינתיים.
מקץ שלוש שנים, ולא מת הפריץ, ולא מת גם הכלב, הלך אל הפריץ ואמר לו: אדוני הפריץ! כלבך למד כבר לדבר כאחד האדם. וחצוף גדול הוא. אתמול סיפר לי, שכמה פעמים ראה אותך יוצא מחדרה של הגברת ונכנס לחדרה של האומנת. חוור הפריץ ואמר ליהודי: מהר לביתך והרוג את החצוף הזה.
המשל העממי לעיל, בעצם מסכם את שנת 2020 שלי. קיבלנו וירוס עולמי ששיתק והפך את אורחות החיים שלנו מן הקצה אל הקצה. חיכינו, "או שהפריץ ימות או שהכלב ימות" כלומר, או וירוס קורונה ימות ונחזור לחיות כרגיל, או שאנחנו נמות ולא אכפת היה לנו למות, ובלבד לשמר את העולם המודרני הבעייתי, שבנינו לנו. הדור הצעיר יותר חכם מאיתנו! הם בעצם לא רוצים לחזור לעולם הישן, לא רוצים לחזור לעבודה, לא חשוב להם איזה רכב עומד בחנייה וכמה יש להם בחשבון הבנק, זה מאוד שונה מן ההורים שלהם. הם רוצים להישאר בבית.
הם מבינים בעצם, שאין טעם כל כך להשקיע את עצמנו בכל צורות הפרנסה. לאדם הרגיל מספיק קצת רכוש ופרנסה כדי לחיות וכך הוא יכול להיות שמח בחלקו.
בהתייחסות לפנדמיה, אנו צריכים ל"נשק" את הווירוס הזה, הוא מביא אותנו להכרת הרע! הווירוס מתחיל את הסימפטומים הביולוגיים שעשויים להוביל אותנו לדרגה יותר גבוהה, לקשר הנכון בין האנשים בכל רמה.
נוצרה חומה עם דלת שננעלה על העולם הישן, אנו כבר לא נחזור לעולם הישן, עולם פרגמטי שבנינו באופן מלאכותי, בתעשייה בחינוך בתרבות בחינוך, אך אין לו קיום לפי תכנית הבריאה, שהיא כולה רוחנית, כולה כדי לקרב אותנו האחד אל השני.בטיפול בוירוס קורונה, אין אנו צריכים להרוג את החיה שבנו, אלא לרפאות את האדם שבנו, זו המטרה של המגפה. עלינו להראות לכל העולם, שאנו בעצם לא משיגים את התוצאה הנכונה, שיש לנו בעיה אחרת הקשר ביננו.