אנחנו לא ממש מפחדים מאסונות טבע. התברכנו כאן בהרבה צרות, ברוך השם. מלחמות, טרור, פשיעה, אבל סופות טורנדו או רעידות אדמה הרסניות פסחו עלינו בינתיים. ואז הגיעה הקורונה, וראה זה פלא, הפכנו למדינה הראשונה שמתחסנת בפניה. עוד רגע נהפוך לתיירים הראשונים שיוכלו להגיע לכל מקום בעולם כי הקורונה לא תוכל לנו. נחזור לקרוא באדישות את הדיווחים על פגיעת קורונה באזור הזה וההוא בעולם ונשעט במרץ אל החנויות, למלא כרסנו בכל העולה על רוחנו.
רגע לפני שאסון הטבע הזה הופך לנחלת העבר, מקונן בי הרצון שנעצור ונפנים משהו מהתהליך הזה שהטבע העביר אותנו. שיעור בצניעות, בערבות הדדית, כזה שרק אסון בסדר גודל ענק יכול ללמד את האנושות. מפחיד אותי לחזור בדיוק למה שהיה כאן קודם מבלי ללמוד כלום, לא רק בגלל שזה יכול להזמין את המכה הבאה, אלא בגלל התחושה שלא לזה ייעדו את האדם, ובטח ובטח לא זה הייעוד של העם הנבחר.
אנחנו ניצבים כאן לשעת מבחן, כדי שנתקן את דרכנו, ולא כדי למצוא איזה טריק שיבטל במחי יד את החוויה הכלל עולמית שסיפקה כאן הקורונה. מערכת החינוך עברה את הטלטלה הגדולה ביותר ובזה קיבלנו את הרמז ששם צריך לקרות השינוי המאסיבי ביותר. מורים מנסים להעביר את אותם שיעורים שלימדו קודם דרך הזום ונתקלים במסכים שחורים. הילדים לא רוצים עוד מאותו הדבר, הם מאסו בשיטה הישנה, מחכים למשהו חדש. מתרחשת כאן מהפכה שקטה של הילדים עצמם שמבקשים מאיתנו שנכשיר אותם למה שבאמת צריך, להיות חלק ממערכת חברתית רגישה וקשובה, ולא אינדיבידואליים אדישים המרוכזים בעצמם ובהישגיות האישית שלהם. מקומות עבודה התחסלו כדי שנלמד להצמיח מערכת חברתית ותומכת יותר המספקת מקומות עבודה שיצמיחו כאן חברה מאוזנת וקשובה הדואגת לכלל אזרחיה. אני מחכה כבר לשינוי שיבוא, יודע שעוד ועוד אנשים מחכים איתי, כי שינוי כזה הוא באמת המשיח שיגאל את העם היהודי מהחיים המדומים שרכשנו כאן. מקווה שלא צריך עוד אסון טבע כדי להביא אותו.