גן עדן עלי אדמות, יש מושגים שאנחנו לא משיגים, זה מדהים כמה רחוק זה נראה ומאיפה המילים האלו הגיעו לאנשים שכתבו אותם, מה, הם באמת מרגישים ככה? הרי הכול נראה לרובנו כאילו זה רחוק לחלוטין ממה שאנחנו חווים. המאבק הבלתי פוסק להתפרנס, הריחוק המתפתח בינינו לאהובים שלנו, היום כבר אי אפשר לטוס לחופשה והמחירים בארץ מטורפים.
אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדנו וכו'… באמת הכול נראה יחסי. אני יכול להתבוסס בבעיות שלי ולבכות כל היום על כמה שקשה, אבל יש המון אנשים שחווים מצבים פי כמה וכמה גרועים ממה שעובר עלי והם עדיין ישימו בקבוק על השולחן וירקדו כאילו אין מחר. תמיד אני נזכר בשמחה המתפרצת בסרט שעת הצוענים, חיים פשוטים אבל עם חוקים ברורים – אצלנו החיים לא פשוטים והחוקים ממש לא ברורים ואיך אפשר ככה?
אז הכול זה יחסי. בתפיסה שלי הצלחתי להגיע לסוג של שלום פנימי וקבלה עצמית, עד אז היו הרבה מחשבות של למה אני ככה ופתאום בשנים האחרונות דברים מתחילים "ליפול למקום". שלום מרגיש שלם ונותן שוב לנשום ויש שחרור שמזכיר תקופות יותר צעירות של תמימות והרגשה שהכול בסדר והדברים קורים נכון וכל מה שמוטל עלי לעשות הוא לרצות לראות נכון וכמו מגע קסם הדברים קורים ומסתדרים ואפילו אם לא מיד ונראה שהם הולכים בכיוונים הפוכים או מנוגדים – פתאום עוברת תקופה ובמבט לאחור מסתבר שזה קרה בדיוק בצורה הנכונה, ועוד פעם הספקות משתחררות והמבט חוזר להיות בהיר ושקט ואופטימי, ממש כמו מבט של ילד.
אז אני אומר לכם, יש גן עדן והוא כאן וזה רק בידיים שלנו לכוון נכון את הרצונות שלנו ולחייך יותר לסובבים אותנו כי זה מדבק ובטוח לחייך – גם דרך המסכה, כשאתם פוגשים במבט עיניים של ילד, כי הוא צריך את ההכרה שלנו שהכול באמת בסדר.